היא עסוקה מעל הראש בפרויקטים אמנותיים של פסיפס; ריצוף, עבודות על קירות בית כנסת. היא מפסלת ומלמדת כיתות בסטודיו שלה והינה חברה פעילה מאוד בקהילת אמני חדרה. גלית לא מפחדת מעבודה קשה, והיא לא מעוניינת לחזור לשום גיל כי לטענתה "לכל גיל יש את הקסם שלו". ואם זה לא מספיק אז היא גם אמא לילד סופר מוכשר ואשה יפהפייה. לשאלה: אם לא היית אמנית פסיפס, מה היית עושה? היא ענתה בלי להסס: "שייטת!".
זהו ראיון עם גלית ניצן ישראלי, האישה והלב.
נפגשתי עם גלית בצהרי יום שבת שטופת שמש בביתה הקסום שבחדרה. שם גם נמצא הסטודיו שלה, בו היא עובדת ומלמדת. גינתה שזורה כפסיפס אחד גדול בעבודות מתקופות שונות של חייה.
אחרי מגורים בחיפה, ירושלים, הרצליה ואילת, לפני כ-17 שנים קבעה את מגוריה בחדרה, עיר הולדתם של הוריה.
לאחר סיור בבית ילדותה של גלית, אשר נבנה ע"י סב המשפחה לפני כ 60 שנה, מתגלים בפני קירות הבית המצופים פסיפס מקורי מאבני ים, קונכיות וזכוכיות.
גלית ניצן ישראלי, היא אמנית פסיפס (פסיפס או מוזאיקה, היא טכניקת אמנות עתיקה שבה מורכבות פיסות אבן שונות וססגוניות ליצירת תבנית גרפית שלמה). בנוסף לאבנים, משתמשים כיום אמני הפסיפס במגוון רחב, אינסופי כמעט של חומרים שונים. בין עבודותיה של גלית מצאתי יצירות המשלבות: זכוכית, נייר, בטון, קרמיקה שבורה, עץ, פלסטיק, בדים ועוד... וכל המגוון הססגוני הזה מתלכד לתוך יצירה הרמונית ורב ממדית.
למרות שהיצירה תמיד הייתה חלק מחייה, רק בשנת 2009 מחליטה גלית לעזוב הכל ולהפוך את האמנות לעיסוק העיקרי שלה. לשאלתי מהו פסיפס עבורה ואיך יהיה הכי נכון להגדיר את מקומו של הפסיפס בחיי היוצרת ותלמידיה, מתפתחת שיחה, בה עולים נושאים כמו פירוק והרכבה, התייחסות לגוון טיפולי שיש לעבודה עם פסיפס ואיך לא, תהליכים ושלבים הדורשים סבלנות רבה (המתנה לייבוש חומרים בין שלב לשלב עשויה לקחת אף שבוע ימים ). בגינה שמכילה עבודות מתקופות שונות בחייה של גלית, אנחנו מדברות על התמודדות עם קונפליקטים פנימיים, חברתיים וביניהם גם עניין הכמיהה לשלמות ואף אובססיות כחלק אינהרנטי מהיצירה עצמה ומכיתות לימוד שהיא מעבירה.
במהלך השהיה בחדרי הבית, הגינה והסטודיו, לא ניתן היה להתעלם מאלמנט הלב כמוטיב חוזר בעבודותיה. לב אדום, לב שחור, לב שלם, לב נייר/בטון, לב סדוק וצורות החסרות את הלב- מעין גופים עם חלל ריק בצורת לב. לשאלה על המוטיב הכה רגיש, קיבלתי את התשובה הכי לא טריוויאלית ויחד עם זאת, כה מאפיינת את הטבע הסקרן של גלית: "אני רוצה לחקור את העניין הזה של החיבור בין הלב המקורי, האנטומי של האדם לבין הצורה המוכרת לכולנו מתרבות הפופ, מתי ואיך הוא נוצר... זה מעסיק אותי ואני שואלת את השאלה הזו במהלך העבודה על היצירות...אני בתחילתו של מחקר".
לצד הלב, ישנו גם לוגו שמלווה את גלית כבר תקופה ארוכה ומקשט כמה וכמה פינות במרחב המגורים והסטודיו שלה. הלוגו הזה אומר: Love is here" ", הוא כתוב בכניסה לבית, הוא תלוי כשלט בגינה והגדול שביניהם בכניסה לסטודיו. המשמעות הסימבולית של המילים הללו מהדהדת בי, ואני מבינה שהם מזכירים לי את המשפט המפורסם של ג'ון לנון ויוקו אונו מסוף שנות ה-60', The war is over if you want it"" . ככל שאנחנו מעמיקות בשיחה אני יותר ויותר מבינה ששני המשפטים הללו מקורם באותו המקום: הם מעוררים את חושיו של הצופה, המאזין או התלמיד ומזכירים לו שבכל רגע נתון, הבחירה בידיו. כאן גלום האימפקט העצום והמסר של האמן או המורה הקשוב - כזה שגם מכוון את ידו של התלמיד תוך כדי למודים אבל גם משחרר אותה כשמגיע הרגע הנכון.
תמיד סיקרנו אותי ההשפעות על חייו של יוצר. לעיתים קרובות אני תופסת את עצמי שעות מבלה בחיפושים דווקא אחר השפעות הלהקה האהובה או אמן אהוד. מה היו הרגעים הראשוניים של ההתאהבות בART ומה היה הניצוץ שהצית את ה"אש"... כמובן שלא התאפקתי ושאלתי על ההשפעות בחייה של גלית. לצד שמו של אנטוני גאודי, האדריכל הקטלאני, עולה שמו של היוצר הבולט, האמן והארכיטקט האוסטרי, פרידריך הונדרטוואסר. הוא פעל בין השנים 1950 ועד שנות ה90' המאוחרות. בשיא הקריירה שלו, עסק בעיקר בציור, קישוט ושינוי מבנים ישנים. היה מראשוני "הארכיטקטורה הירוקה" ששילבה בנייה או חידוש מבנים, כאשר הצמחייה היא חלק בלתי נפרד מהם או כמו שהוא נהג לכנות את התהליך: "שיקום בתים חולים". האם זה אינו פירוק של הפרדיגמות הישנות, של שטנצים ארכיטקטוניים מיושנים? האם זו אינה הרכבה של מציאות חדשה ואלטרנטיבה למציאות קיימת? בהחלט שכן. כאן מתקשרים לי דבריה של גלית על תהליך העבודה עם פסיפס כיצירה המתעסקת בפירוק והרכבה. האדריכל האוסטרי, אהוד על גלית היה איש צבעוני, שמח ומהפכן בתחומו, בעל טכניקות אקלקטיות וצבעוניות.
בגישתה של גלית לחיים, ובאמנותה ניכרת השפעה זו: "אני מרגישה שהעולם מלא הזדמנויות , חפצים, ופריטים יפים, לפעמים רק צריך לאסוף ולהניח היכן שהוא בגינה, לתלות על עץ." אומרת גלית. " גם האנשים שאני פוגשת ועובדת איתם, מלאים הזדמנויות ו'פריטים' יפים שפעמים רבות ח
בויים מהעין ונסתרים מהם
עצמם....ואז צריך לנער מעט אבק, לפזר ערפל, להנחות יד מהוססת ולצעוד יחד קדימה,
לשחרר... זה חלק מהפסיפס שלי: לפרק מקום
כואב, ולחבר מחדש, ליצירה מוארת נינוחה."
אני מבקשת מגלית לציין יצירה אהובה אחת, אני יודעת שזהו סוג של עינוי סיני עבור האמן, כמעט שווה ערך לשאלת "מיהו הילד האהוב"...אבל הסקרנות העיתונאית שבי מאתגרת אותי כי יודעת שהבחירה תמיד תהיה מעניינת, ומסתתר מאחוריה שובל של סיפורים אישיים עמוקים. גם במקרה של "נטשה", תמונת זכוכית עדינה שבצילום, היה סיפורכזה שישאר מאחורי קלעים.
גלית ניצן ישראלי, היא אמנית פסיפס (פסיפס או מוזאיקה, היא טכניקת אמנות עתיקה שבה מורכבות פיסות אבן שונות וססגוניות ליצירת תבנית גרפית שלמה). בנוסף לאבנים, משתמשים כיום אמני הפסיפס במגוון רחב, אינסופי כמעט של חומרים שונים. בין עבודותיה של גלית מצאתי יצירות המשלבות: זכוכית, נייר, בטון, קרמיקה שבורה, עץ, פלסטיק, בדים ועוד... וכל המגוון הססגוני הזה מתלכד לתוך יצירה הרמונית ורב ממדית.
למרות שהיצירה תמיד הייתה חלק מחייה, רק בשנת 2009 מחליטה גלית לעזוב הכל ולהפוך את האמנות לעיסוק העיקרי שלה. לשאלתי מהו פסיפס עבורה ואיך יהיה הכי נכון להגדיר את מקומו של הפסיפס בחיי היוצרת ותלמידיה, מתפתחת שיחה, בה עולים נושאים כמו פירוק והרכבה, התייחסות לגוון טיפולי שיש לעבודה עם פסיפס ואיך לא, תהליכים ושלבים הדורשים סבלנות רבה (המתנה לייבוש חומרים בין שלב לשלב עשויה לקחת אף שבוע ימים ). בגינה שמכילה עבודות מתקופות שונות בחייה של גלית, אנחנו מדברות על התמודדות עם קונפליקטים פנימיים, חברתיים וביניהם גם עניין הכמיהה לשלמות ואף אובססיות כחלק אינהרנטי מהיצירה עצמה ומכיתות לימוד שהיא מעבירה.
במהלך השהיה בחדרי הבית, הגינה והסטודיו, לא ניתן היה להתעלם מאלמנט הלב כמוטיב חוזר בעבודותיה. לב אדום, לב שחור, לב שלם, לב נייר/בטון, לב סדוק וצורות החסרות את הלב- מעין גופים עם חלל ריק בצורת לב. לשאלה על המוטיב הכה רגיש, קיבלתי את התשובה הכי לא טריוויאלית ויחד עם זאת, כה מאפיינת את הטבע הסקרן של גלית: "אני רוצה לחקור את העניין הזה של החיבור בין הלב המקורי, האנטומי של האדם לבין הצורה המוכרת לכולנו מתרבות הפופ, מתי ואיך הוא נוצר... זה מעסיק אותי ואני שואלת את השאלה הזו במהלך העבודה על היצירות...אני בתחילתו של מחקר".
לצד הלב, ישנו גם לוגו שמלווה את גלית כבר תקופה ארוכה ומקשט כמה וכמה פינות במרחב המגורים והסטודיו שלה. הלוגו הזה אומר: Love is here" ", הוא כתוב בכניסה לבית, הוא תלוי כשלט בגינה והגדול שביניהם בכניסה לסטודיו. המשמעות הסימבולית של המילים הללו מהדהדת בי, ואני מבינה שהם מזכירים לי את המשפט המפורסם של ג'ון לנון ויוקו אונו מסוף שנות ה-60', The war is over if you want it"" . ככל שאנחנו מעמיקות בשיחה אני יותר ויותר מבינה ששני המשפטים הללו מקורם באותו המקום: הם מעוררים את חושיו של הצופה, המאזין או התלמיד ומזכירים לו שבכל רגע נתון, הבחירה בידיו. כאן גלום האימפקט העצום והמסר של האמן או המורה הקשוב - כזה שגם מכוון את ידו של התלמיד תוך כדי למודים אבל גם משחרר אותה כשמגיע הרגע הנכון.
תמיד סיקרנו אותי ההשפעות על חייו של יוצר. לעיתים קרובות אני תופסת את עצמי שעות מבלה בחיפושים דווקא אחר השפעות הלהקה האהובה או אמן אהוד. מה היו הרגעים הראשוניים של ההתאהבות בART ומה היה הניצוץ שהצית את ה"אש"... כמובן שלא התאפקתי ושאלתי על ההשפעות בחייה של גלית. לצד שמו של אנטוני גאודי, האדריכל הקטלאני, עולה שמו של היוצר הבולט, האמן והארכיטקט האוסטרי, פרידריך הונדרטוואסר. הוא פעל בין השנים 1950 ועד שנות ה90' המאוחרות. בשיא הקריירה שלו, עסק בעיקר בציור, קישוט ושינוי מבנים ישנים. היה מראשוני "הארכיטקטורה הירוקה" ששילבה בנייה או חידוש מבנים, כאשר הצמחייה היא חלק בלתי נפרד מהם או כמו שהוא נהג לכנות את התהליך: "שיקום בתים חולים". האם זה אינו פירוק של הפרדיגמות הישנות, של שטנצים ארכיטקטוניים מיושנים? האם זו אינה הרכבה של מציאות חדשה ואלטרנטיבה למציאות קיימת? בהחלט שכן. כאן מתקשרים לי דבריה של גלית על תהליך העבודה עם פסיפס כיצירה המתעסקת בפירוק והרכבה. האדריכל האוסטרי, אהוד על גלית היה איש צבעוני, שמח ומהפכן בתחומו, בעל טכניקות אקלקטיות וצבעוניות.
בגישתה של גלית לחיים, ובאמנותה ניכרת השפעה זו: "אני מרגישה שהעולם מלא הזדמנויות , חפצים, ופריטים יפים, לפעמים רק צריך לאסוף ולהניח היכן שהוא בגינה, לתלות על עץ." אומרת גלית. " גם האנשים שאני פוגשת ועובדת איתם, מלאים הזדמנויות ו'פריטים' יפים שפעמים רבות ח
בויים מהעין ונסתרים מהם
עצמם....ואז צריך לנער מעט אבק, לפזר ערפל, להנחות יד מהוססת ולצעוד יחד קדימה,
לשחרר... זה חלק מהפסיפס שלי: לפרק מקום
כואב, ולחבר מחדש, ליצירה מוארת נינוחה."אני מבקשת מגלית לציין יצירה אהובה אחת, אני יודעת שזהו סוג של עינוי סיני עבור האמן, כמעט שווה ערך לשאלת "מיהו הילד האהוב"...אבל הסקרנות העיתונאית שבי מאתגרת אותי כי יודעת שהבחירה תמיד תהיה מעניינת, ומסתתר מאחוריה שובל של סיפורים אישיים עמוקים. גם במקרה של "נטשה", תמונת זכוכית עדינה שבצילום, היה סיפורכזה שישאר מאחורי קלעים.
כדי לסיים בנימה קלילה ליקטתי מספר שאלות קצרצרות שהתשובה עליהן צריכה להישלף בצורה אינטואיטיביות מיידית ע"י העונה:אז...
1.קיץ או חורף ? – חורף!
2.אם לא היית אמנית פסיפס מה היית עושה? – סקיפרית! שייטת, כן בטוח שייטת!
3.מה מדליק/מאתגר אותך (רעיונית) – הרבה פעמים מאוד מעניין אותי הפן הטכני של הדברים.
4. מ1-10 כמה את טובה בחשבון? – 7 ! (היא 7 יותר ממני)
5. מה המילה האהובה עליך? – LOVE
6. מה הצליל האהוב עליך?- ציפורים בעץ הדקל שבגינתי, לפעמים אני אף מדמיינת מה הן אומרות אחת לשניה (צוחקת).
7. צליל שנוא עליך? – צלילים של יריות במשחקי מחשב.
8. נניח וקיים גן העדן ואת מגיעה לשעריו, מה יאמרו לך המלאכים בכניסה? – גלית, כל הכבוד! היית אחלה (צוחקת בחיוך רחב)
אנחנו שותות תה ועם רדת השמש, מלאה באנרגיה ומחוייכת אני עוזבת הבית בו משובצות עבודות פסיפס של סבה מלפני יותר מחמישים שנה. מחבקת ונפרדת לשלום מהאמנית החולמנית שמקשיבה לשיחות הציפורים על הדקל בגינתה כל בוקר...
לעוד יצירות של גלית ולפרטים על חוגים אותם היא מעבירה ניתן ללמוד כאן: עמוד הפייסבוק של גלית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה